יוני נתניהו - קורות חיים - המשך

חזור לשירות, ב"סיירת מטכ"ל"

אך יוני הרגיש שאין די בישיבתו בארץ, כשצה"ל היה זקוק באופן דחוף לקצינים בעלי ניסיון, ועל כן החליט, באמצע שנת הלימודים, להתגייס מחדש. אחיו כבר שבו ארצה, וביבי היה חייל ותיק בסיירת מטכ"ל ("היחידה"). יוני ביקש להצטרף לסיירת, ומשראה מפקדה את התיק האישי שלו, החליט ללא היסוס לקבלו כמפקד-צוות. תוך זמן קצר, הבחין מפקד היחידה בכישוריו המיוחדים של יוני ובסיכויי קידומו, ועל כן שלח אותו לצבור ניסיון נוסף כמ"פ בסיירת חרוב. לאחר חצי שנה של פעולה בבקעת הירדן, בסיירת חרוב, חזר יוני ליחידה כמ"פ. בינתיים התגייס גם אחיו עדו ליחידה, וכך התחילה תקופה של כמעט שנתיים, שבה שירתו שלושת האחים באותה יחידה עצמה. בקיץ של 1972 מונה יוני לסגן מפקד היחידה.

מאותה תקופה, רק שני מבצעים הותרו לפרסום. הראשון, בקיץ 1972, כשיוני פיקד על חטיפה של קצינים סוריים בכירים, שערכו סיור בלבנון. הקצינים הללו הוחלפו בטייסים של ישראל, שנפלו בשבי וישבו זמן ארוך בכלא הסורי. המבצע השני - "אביב נעורים" - היה חיסול ראשי המחבלים בבירות באביב של 1973.

בקיץ של 1973 לקח יוני, שכבר היה גרוש מתותי, חופשה קצרה מן הצבא כדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. במרוצת קיץ זה נתאפשר לו לבלות זמן רב עם אחיו ביבי, שלמד גם הוא באותו זמן בבוסטון, במכללת MIT, ועם הוריו, שגרו באיתקה, ניו-יורק, שבה שימש אביו כפרופרסור וכראש המחלקה ללימודים שמיים באוניברסיטת קורנל.

מלחמת יום כיפור עד מבצע יונתן

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר, 1973, הופקד יוני על כוח של "היחידה" שנלחם ברמת הגולן. הקרב הידוע ביותר שיוני פיקד עליו במלחמה זו נערך מול כוח קומנדו סורי. הסורים נחתו בהליקופטרים סמוך לנפח, מקום המפקדה הראשית של צה"ל ברמה, כנראה מתוך כוונה לתפוס את נפח. משנודע ליוני דבר הנחיתה, אסף את החיילים שהיו בהישג-יד ומיהר לנוע עמם לקראת הסורים.

לסורים היה יתרון התחלתי בקרב, שכן כשהגיעו למקום יוני וחייליו, הם כבר היו מפוזרים ומוסתרים מאחורי עמדות, ואילו הכוח של יוני היה חשוף. למרות זה הצליחו יוני ואנשיו, שמנו כ-30 או 35 איש, להשמיד את הכוח הסורי כולו, שמנה למעלה מ-40 איש. שניים מאנשי היחידה נפלו בקרב זה. מבצע ידוע נוסף מימי אותה מלחמה היה חילוץ סא"ל יוסי בן-חנן, מג"ד שריון, ששכב פצוע מאחורי קווי האויב בתל-שאמס. אות המופת במהלך המלחמה, גם עלה ביד יוני למנוע קרב שריון בין כוחותינו; מח"ט השריון יאנוש, שזיהה כוח גדול של טנקים נע מכיוון מזרח לקראת החטיבה שלו, עמד כל רגע לפתוח עליו באש, אבל יוני ביקש ממנו לנצור את האש עד שיתברר שכוח הטנקים המתקדם אינו כוח ישראל שנסוג מן הסורים. משנעתר יאנוש לבקשתו של יוני, התקדם יוני בחשיכה לקראת הכוח המתקרב, ולאחר שעמד על טיבו, חזר עם הידיעה, שאכן מדובר בכוח שריון ישראלי. כך נמנע אסון כבד. בזכות מבצעים אלה, ופעולות אחרות שלו בזמן המלחמה, קיבל יוני את אות המופת.

זמן קצר לאחר המלחמה עבר יוני הסבה לחיל השריון, שאיבד קצינים וחיילים רבים בזמן המלחמה. כרגיל, סיים יוני את הקורס כחניך מצטיין, ולאחר מכן הוצב כמפקד מחלקה ב"מובלעת הסורית" המופגזת. פחות מחודשיים אחר-כך קיבל את הפיקוד על גדוד "ברק", שספג אבדות קשות במלחמה. תוך זמן קצר, הפך גדוד זה לגדוד-השריון המוביל ברמה.

ביוני 1975, עזב יוני את חיל השריון וקיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. בשנת כהונתו כמפקד הסיירת היה אחראי למבצעים רבים, שרק האחרון מהם הותר לפרסום. היה זה מבצע הפשיטה לאנטבה, שבה מצא יוני את מותו.

ב-27 ביוני נחטף מטוס אייר-פראנס, שהתחיל את מסלול טיסתו בלוד, על ידי מחבלים ערבים וגרמנים. לאחר זמן הנחיתו המחבלים את המטוס באנטבה שבאוגנדה. נשיא אוגנדה אידי אמין, שתיאם את מהלכיו עם המחבלים, קיבל אותם בזרועות פתוחות. החטופים הוחזקו בטרמינל הישן של שדה התעופה, תחת שמירה של המחבלים והצבא האוגנדי. המחבלים איימו, שאם לא תענה דרישתם לשחרור עשרות מחבלים כלואים, יוצאו החטופים להורג.

ב-1 ביולי, קיבל יוני פקודה לתכנן את חלקה של היחידה במבצע לשחרור החטופים באנטבה ולהכין את אנשיו לפעולה זו. תפקידה של היחידה היה להשתלט על הטרמינל הישן - כלומר לשחרר את החטופים, להרוג את המחבלים, להילחם בצבא האוגנדי, ולמנוע את הגעתן של תגבורות אוגנדיות למקום, בשעה שהחטופים וחיילים אחרים יוטסו מאנטבה. יוני מיהר לכנס אחדים מקציניו ולהכין תכנית ראשונית. תוך שעות נבנה "טרמינל" מבדי יוטה, והיחידה התחילה בהכנות ובאימונים למבצע. עם זרימת אינפורמציה מודיעינית חדשה ערך יוני שינויים בתכניתו. במהלך היום העמוס בהכנות, הוזמן יוני לפגישה בארבע עיניים עם שר-הביטחון, שמעון פרס, שביקש לשמוע ממנו את הערכתו בנוגע להצלחת המבצע. יוני הסביר לו מפני מה הוא סבור שהמבצע יסתיים בהצלחה.

עד הלילה, כבר הייתה היחידה מוכנה ל"תרגיל המודל", שנערך בנוכחות הרמטכ"ל. לאחר התרגיל, קיים הרמטכ"ל שיחה עם המפקדים השונים - בעיקר עם יוני ועם הקחצ"ר דן שומרון - כדי לשאול אותם מהי דעתם על סיכויי ההצלחה. בסוף השיחה הודיע הרמטכ"ל לנוכחים, שהחליט להמליץ על המבצע.

למחרת היום, בצהרים, נערכה ישיבה מיוחדת של הממשלה, בראשות ראש הממשלה דאז יצחק רבין. לאחר שהשרים שמעו את הצגת הדברים של הרמטכ"ל, התנהל דיון ארוך, שבסופו הצביעו הנוכחים פה אחד בעד המבצע.

הכוח הישראלי של ארבעה מטוסי הרקולס יצא משארם-א-שייך לכיוון אפריקה. כוח היחידה הוטס בשלושה מתוך ארבעת המטוסים הללו, כשאת כוח הפריצה של יוני, שמנה 29 לוחמים, נשא המטוס הראשון. בדיוק בחצות, על פי שעון אוגנדה, נחת מטוס זה בשדה-התעופה של אנטבה. יוני ואנשיו, שנסעו ב"מרצדס" ושני ג'יפי לנדרובר, מתוך מטרה להתחזות לכוח אוגנדי, ירדו מן המטוס ונעו לכיוון הטרמינל הישן, שבו הוחזקו החטופים. תחילה נוצר מגע עם שומרים אוגנדיים, ואחריו התפתח קרב קצר עם המחבלים ועם חיילים אוגנדיים נוספים. המחבלים, ששמרו על החטופים, חוסלו במהירות. בזמן הקרב, נפגע יוני מכדור קלצ'ניקוב בחזהו בזמן שנע קדימה. הוא שכב פצוע אנושות מול אולם החטופים.

יוני

ניסיונות הצוות הרפואי להחיות את יוני לא נשאו פרי. יוני נפטר בכניסה למטוס הפינוי, בזמן שהחטופים הובלו פנימה. יוני היה היחיד מן הכוח הישראלי שנהרג (חייל נוסף נפצע קשה בטרמינל החדש, ושלושה מתוך 106 החטופים נהרגו במהלך חילופי האש עם המחבלים; חטופה רביעית הוצאה להורג למחרת על-ידי אנשיו של אידי אמין).

גופתו של יוני הונחה במטוס הפינוי, שהמריא וטס לקניה. משם המשיך המטוס לארץ. כמעט איש מן החטופים לא ידע שהחייל שנפל, ששכב בחזית המטוס שלהם, היה מפקד הכוח שהיה אחראי להצלתם. יוני נטמן בהר-הרצל, לצד רמטכ"ל מלחמת יוה"כ, דוד אלעזר. אלפים היו נוכחים בהלווייתו. שמו של יוני, שעד אז כמעט לא היה ידוע מחוץ לצבא, נעשה בן לילה מפורסם בכל חלקי הארץ. פעלו, וכן הגיגיו ומחשבותיו - שראו אור בספר מכתביו - הם מקור השראה לרבים בארץ וברחבי העולם.

האתר עוצב ומאוחסן בסיוע P.C.I.C - שירותי מחשוב תוכנה לעסקים.