ימיו האחרונים של יוני - מבצע החילוץ באנטבה - המשך
(מתוך הנספח לספר "מכתבי יוני" בהוצאת מעריב)

אותו לילה, בנוכחות הרמטכ"ל מוטה גור, ערכו הכוחות השונים, כולל כוח היחידה, תרגיל מודל כללי. "עשינו תרגיל לפי התכנית", מספר מוקי, "...שמנו חביות ומטרות דמות, עם שני חיילים שביימו את השמירה על המסלול עצמו, ונתקלנו בהם. זאת-אומרת, הם עצרו אותנו. יוני ירה עם משתיק-הקול במטרות, והמשכנו הלאה לכיוון הטרמינל". כעבור שנים אחדות, סיפר מוקי, "בהכנות למבצע חזה יוני מצב, שבו אנו נתקלים בשני שומרים אוגנדיים ותרגל אותו, כשהתגובה במקרה כזה היא חיסול השניים באקדחים עם משתיקי קול."

לאחר המפגש עם השומרים, נערכה נסיעה מהירה לטרמינל וריצה מהירה מכלי-הרכב לפתחים. מהירות הביצוע הייתה חיונית בשלב זה של הביצוע. המטרה הייתה להגיע לפתחים לפני שהמחבלים יבינו מה מתרחש ויתחילו לחסל את החטופים בצרורות של תתי-מקלעים ובהשלכת רימוני-יד. אחר התרגיל נפגש הרמטכ"ל עם המפקדים השונים כדי לשמוע את דעתם על סיכויי ההצלחה של המבצע. את השיחה הארוכה ביותר ניהל עם יוני.

"שואלים את כולם מה דעתם ומה הסיכוי [להצלחה]", מספר שאול מופז. "כולנו מבינים, שחוות-דעתו ומוצא פיו של איש אחד יקבע אם יש סיכוי לביצוע... ובמקרה הזה כולם חיכו למוצא פיו של יוני. היה ברור לכולנו שהמלצותיו ישפיעו בצורה מכרעת על קבלת ההחלטה. גודל האחריות שמוטלת ברגעים אלה היא גדולה מאד."

"יוני אמר למוטה שיש לו כל התחושה, שאם אכן החטופים יימצאו שם, אז אנחנו - היחידה - בטכניקה, בהרכבים שיש לנו - [הדבר] יעבור בהצלחה," מספר מוקי. " ליוני הייתה עמדה די טבעית, אבל מבוססת, שהמבצע הוא בר-ביצוע. בסיכומו של דבר, יוני אמר לו: 'זה ניתן לביצוע.'
ראיתי את התגובה של מוטה, ואני משוכנע ש[שלוש] המלים האלה [של יוני] נתנו את הביטחון לדרג הצבאי ולרמטכ"ל להמשיך [בהכנות למבצע], ולהשיג את האישור המדיני."

"אני חושב שתשובתו [החיובית] של יוני נבעה קודם כל מן האמונה ומהצורך לבצע את חובתנו," מסביר מופז, "ואחר-כך מתוך בטחון בלוחמים... ובמידה לא מבוטלת ביכולתו להוביל ולהנהיג את האנשים."

לאחר השיחה עם יוני, דן שומרון וקצינים אחרים, אמר מוטה גור לנוכחים שהחליט לאשר את המבצע, ושימליץ עליו בפני ראש-הממשלה רבין ושר-הבטחון פרס.
שעות אחדות לאחר מכן נסע יוני לביתו לשינה קצרה. בשעת בוקר מוקדמת בשבת, 3-ה ביולי, נפרד מחברתו ברוריה ומיהר לחזור ליחידה. הוא ערך לאנשיו מסדר-ביקורת אחרון, ואחר-כך נפגש עם קציניו לדיון טקטי (תטל"ג) שנמשך כשעה.

"זו הייתה שעה פורייה," אומר גיורא, אחד מן הקצינים הבכירים בכוח. "היו המון ויכוחים איך עושים דברים בלחץ כזה - עלו נושאים שונים...זה היה תטל"ג אמיתי: מה קורה אם חוליה זו נדפקת, מי יחליף אותה, וכד'. את השאלות האלה הצגנו, ויוני פשוט חתך ואמר: נעשה כך או אחרת...הישיבה הייתה מצויינת."

יוני עזב עכשיו את היחידה ונסע עם חלק מקציניו לשדה-התעופה של לוד כדי להשתתף בתדריך הצה"לי הסופי, שנערך בראשות ראש-אג"ם האלוף יקותיאל אדם. במהלך הימים האחרונים פעל האלוף אדם ללא לאות למען ביצוע הפשיטה.

בחדר-התדריכים של הטייסת פגש יוני פעם נוספת את יהושע (שיקי) שני, טייס המטוס המוביל ומפקד טייסת ההרקולסים. הם עברו שוב על תכנית-הפעולה המשותפת. לאחר מכן נועד יוני באותו חדר עם אמנון הלבני, טייס מטוס-הפינוי, ששהה באוגנדה שנים אחדות והכיר את הטרמינל הישן ואת הצבא האוגנדי. "יוני רצה לדעת פרטים על מבנה הטרמינל - מסככת כיבוי-האש שמצד ימין עד מגדל-הפיקוח שבצד שמאל," מספר הלבני. "הוא רצה לדעת את מקום המדרגות, את סוג החלונות [שבבניין], את דרכי הגישה [אל הפתחים], ועוד... הוא גם שאל: 'מה דעתך על הרושם שהמרצדס והג'יפים יעשו על זקיף אוגנדי?' אמרתי לו:... 'הוא יצעק "סטופ!" או משהו מעין זה, ויכוון את הרובה המכודן שלו, ואם לא תעצרו, הוא יירה'."

עד סיום התדריך הצה"לי בלוד הגיעו לשם אנשי היחידה עם כלי רכבם. בשעת הצהרים המריאו ארבעה מטוסים, ומטוס רזרבי נוסף, לשארם-א-שייך, שהייתה אז בשליטה ישראלית. בשארם ימתינו החיילים לשמוע אם הממשלה אישרה את ההמראה לאנטבה.
הטיסה לקצה הדרומי של מדבר סיני הייתה רבת-טלטולים, וגרמה ייסורים של ממש לרבים מן האנשים. אחר הנחיתה ירדו חיילי היחידה מן המטוסים, התרעננו, ואחר-כך נאספו כדי לשמוע את התדריך האחרון של יוני.

"את הנאום שיוני נשא לא אשכח," מספר אלכס, אחד מחיילי הכוח הפורץ. "הוא עודד אותנו, הפיח בנו ביטחון שאנחנו יכולים לעשות את זה. המנהיגות שלו, ויכולת ההשפעה שלו עלינו, היו מעל ומעבר."

ההמראה משארם

הממשלה הייתה עדיין בישיבה ועדיין לא החליטה לאשר את המבצע. אבל כדי שהמבצע יצליח, כבר חייבים היו המטוסים לצאת ליעדם, שכן אנטבה הייתה במרחק של שמונה שעות-טיסה, והנחיתה הייתה צריכה להתבצע, על פי התכנית, בשעה האופטימלית - בחצות, שעון אוגנדה. וכך, מתוך הבנה שאם הממשלה לא תאשר את המבצע ישובו המטוסים על עקבותיהם, קיבל הכוח הוראה לצאת לדרכו. "יוני עבר בינינו ואמר לנו [לעלות על המטוסים]. האנשים עדיין היו מופתעים מכך [שיוצאים למבצע]", מספר שלמה, "אמנם לא אומר שהוא נראה 'שש לקרב', אבל מצד שני לא נראה כלל כמי שמוטרד מזה שיש אישור. ראו שהוא מרגיש מאוד בנוח, שעכשיו הוא מתחיל לנשום."

המטוס המוביל היה עמוס לעייפה. הוא נשא את הכוח הפורץ של יוני, את שלושת כלי-רכבם, וכן כוח של צנחנים שנועד להשתלט על הטרמינל החדש. ארבעת המטוסים טסו בגובה נמוך מעל פני ים-סוף כדי למנוע את גילוים על-ידי הרדאר המצרי מצד אחד והרדאר הסעודי מצד שני. יוני ומוקי ישבו עם עמוס, חייל של היחידה שהועבר ברגע האחרון מכוח האבטחה ההקפי של הנגמ"שים לכוח הפריצה. עמוס מילא את מקומו של חייל מכוח הפריצה, שחלה במהלך הטיסה לשארם וחש שאינו מסוגל להשתתף במבצע. יוני שרטט לעמוס על שקית-הקאה את תכנית הטרמינל ואת דרכי ההסתערות, וסימן לו את הפתחים השונים וכן את תפקידה של כל חוליה, כולל חולייתו של עמוס.

"בדיוק באותם הרגעים שיוני הסביר לי את זה," מספר עמוס, "נודע לנו שניתן אישור של הממשלה - שאנחנו הולכים לעשות את זה... יוני היה לגמרי שקט...והסביר לי את [התכנית] כאילו הולכים לעשות תרגיל."

במהלך הטיסה ישנו חלק מן האנשים בישיבה בכלי-הרכב, ואילו אחרים השתרעו על מכסי המנועים של המכוניות או שכבו על הרצפה מתחת לג'יפים. יוני ישב במרצדס לצד מוקי, כשהוא קורא ספר. הוא היה סחוט לאחר שבוע שבו כמעט לא עצם עין, ובשלב כלשהו הלך לתא הטייס, שבו נאספו חלק מן הקצינים, ושכב שם על מיטה מתקפלת. זמן מה אחר-כך רצה הטייס הראשי לשכב בה.

"אני מסתכל אחורנית ורואה את יוני ישן במיטה הזאת," מספר שני. "בתנאים רגילים, אם נח שם איזה מג"ד, אני אומר לו בנימוס אבל בתקיפות שילך לנוח בחלק האחורי. במקרה הזה לא הייתי מסוגל לעשות את זה, כי התיאוריה שלי אמרה שהקבוצה הראשונה שחודרת ופורצת - הסיכויים שלה להישאר בחיים הם חצי-חצי. אמרתי לעצמי: 'ודאי יש לו סיכון אישי אדיר בעניין. הוא תפס פה שינה - אז מה, אני אעיר אותו?' אלא שגם אני רציתי לנוח. הוא שכב מכווץ בקצה, ואני נשכבתי על-ידו, ולאט-לאט, התקרבתי אליו, עד כדי מילימטרים אחדים ממנו... חששתי לכישלון ברמה לאומית... שפשוט לא נצליח, שנגרום לאסון. הסתכלתי ביוני, ממרחק של שני ס"מ, אף לאף, והוא ישן כמו תינוק, שנת שלווה. שאלתי את צביקה, הנווט, מתי הלך יוני לישון, והוא אמר לי: 'שמע, הוא הלך לישון וביקש להעיר אותו זמן קצר לפני הנחיתה.' ובראש התרוצצו לי המחשבות: מנין קור-הרוח הזה שלו? אתה הולך עוד מעט לקרב, ופה אתה ישן כאילו דבר לא קורה! עזבתי אותו וחזרתי לכיסא."

בשלב זה המטוסים כבר טסו גבוה מעל שמי אפריקה - תחילה מעל אתיופיה, ואחר-כך מעל קניה. הלילה כבר ירד והמטוסים נעו בחשיכה ללא אורות. לבסוף הגיעו לימת ויקטוריה, שלחופה הצפוני שוכן שדה-התעופה של אנטבה. סערת ברקים חזקה פקדה אותם כשנכנסו לתוך האגם. יוני התעורר. הוא הלך לתא המטען מאחור, שבו עמדו אנשיו להכין את עצמם, ועורר חלק מן האנשים שעדיין ישנו. החיילים שמו על עצמם את חגוריהם וכל אחד ישב במקומו בכלי הרכב.

הנחיתה באנטבה

בשלב זה התחיל יוני לנוע בין האנשים. "היה אור אדמדם, ואני זוכר שראינו את הפנים שלו," מספר שלמה. "הוא היה בלי כומתה, ובלי חגור ונשק... הוא דיבר עם כל האנשים, חייך אליהם, זרק כמה מלים של עידוד לכל אחד. זה היה כאילו נפרד מאתנו, כאילו ידע מה יקרה לו. הוא לא נתן פקודות מבצעיות לאנשים, אלא רק רצה להשרות עליהם ביטחון. אני זוכר שלצעיר ביותר בכוח שלנו - זה היה בוכריס - גם לחץ את היד... הוא התנהג [פחות כמפקד] ויותר כחבר... חשתי כאילו הוא מרגיש שמרגע זה העניינים - או חלק גדול מהם, לפחות - עוברים לידיהם של החיילים... הוא היה די משופשף [בקרבות] ואילו חלק גדול מהחיילים שם לא היו מנוסים כלל, או היו מנוסים הרבה פחות ממנו. ואני זוכר אותו עובר, קצת מתבדח, מנהל מעין שיחה, ומשחרר את האנשים לפני הפעולה."

הם הגיעו לאי קטן באגם ויקטוריה, שנמצא בקו ישר דרומה לאנטבה. שלושת המטוסים האחרים של הכוח נשארו עכשיו מאחור, כשהם מנמיכים גובה במעגלים, ואילו המטוס הראשון המשיך צפונה לבדו. הסערה הייתה מאחוריהם. בבת אחת נראה שדה-התעופה מרחוק, כשאורות המסלול שלו מוארים כולם. יוני חזר לתא המטען ונכנס למושב המרצדס לצד הנהג. הכבש האחורי של המטוס הורד, בשעה שההרקולס הנמיך למסלול הנחיתה. יוני פקד על הנהג עמיצור להפעיל את המנוע.

המטוס נחת על המסלול, והאוגנדים שבמגדל הפיקוח עדיין לא הבינו כנראה מה מתרחש. בזמן שהמטוס נסע על המסלול, קפצו ממנו חיילי הצנחנים והניחו פנסים בשני צידי המסלול, כדי לאפשר לשלושת המטוסים האחרים לנחות במקרה שאורות המסלול יכובו על-ידי המגדל. מטוס ההרקולס עצר עכשיו בנקודה שנקבעה מראש, סמוך לטרמינל החדש.